מסע השכול בארץ לעולם לא

סרן חגי לב ז״ל מלווה את יעל ביום חתונתה
יעל גת / יום הזכרון, תשע״ט

ברוכים הבאים לארץ “לעולם לא”.

ארץ לעולם לא, כשמה כן היא – לעולם לא.

כל מי ששייך לארץ הזאתי. כל מי שנכנס בשעריה, לעולם לא יוכל לצאת מפה.

זו דרך ללא מוצא.

כל אזרחי ארץ “לעולם לא” נכנסו לפה על כנפי אותה תחושה – לי / לנו זה לעולם לא יקרה.

אבל המציאות טפחה על פנינו, ובן רגע כולנו נישאנו על כנפיה ונכנסנו בשערי ארץ “לעולם לא”.

בארץ הזאת – לכאורה הכל נראה אותו דבר, כמו ביקום המקביל אליה.

יש יום ויש לילה, הדשא ירוק, והאנשים נראים אותם אנשים.

אבל מי שנמצא פה, לאט לאט מגלה דברים שונים, חוקים אחרים.

בארץ שלנו המיוחדת – יש חוק אחד מוביל.

כל מה שתרצה – מהר מאוד תבין שלעולם לא יקרה.

תרצה לראות את האח/ אבא/ חבר/ נכד/ בן שאבד לבלי שוב, אבל זה לעולם לא יקרה.

תרצה לראות אותו מחייך, את החיוך שלו הממיס לבבות, החיוך הזה שעושה לך כ”כ טוב על הלב – לעולם לא!

אז אולי לשמוע את קולו, מילה אחת לא יותר מזה – לא. לעולם לא.

בארץ הזאת, כמו בארץ “לעולם לא”, יש אחד, פיטר פן שמו.

פיטר פן, גם פה נאמן לעצמו. הוא נראה טוב, יפה תואר, תמיד מחייך ונשאר צעיר לנצח.

וכמו בכל סיפור של פיטר פן, גם אצלנו יש את קפטן הוק. הרשע הניצחי.

לקפטן הוק הזה יש גם יד מקרס, יד שרודפת אחרי פיטר פן שלנו בכל מקום.

מנסה לשנות אותו, מנסה למחוק אותו.

ומה עם הילדים האבודים, וונדי וג’ון? אלה שדואגים לפיטר פן ופוחדים שלא יראו אותו שוב?

אלה שרוצים לצאת מהארץ הזאת המשונה אבל כלואים בה, ולא מוצאים את דרכם החוצה.

אלה, אלה זה אנחנו.. זה אנחנו שמבועתים מהמחשבה שלא נזכור, שנאבד את הפיטר פן שלנו.

שהזמן יעשה את שלו.

זה אנחנו שמשתנים, גדלים, מתבגרים, מגדלים ילדים, מקבלים תובנות שונות על החיים, מזדקנים.

זה אנחנו שמשתנים, וממרחק של שנים מן המוות גם השכול משתנה, מקבל צורות חדשות.

וכיאה לארץ הזאת הנוראה – לעולם לא נדע מה תהיה צורתו החדשה.

אנשים יקרים, אני, יעל גת לבית משפחת לב, אחות של חגי חיים לב.

אני ומשפחתי כבר 17 שנה חיים בארץ “לעולם לא”.

החיים בארץ לעולם לא הם מסע שלא נגמר. מסע של שכול. אתה יודע איפה זה מתחיל, אבל כל השאר זה חידה. כל יום, כל שנה זה הפתעה.

ברשותכם, קהל נכבד, אקח אתכם לסיבוב קצר למסע בארץ לעולם לא, למסע השכול. המסע בעקבות חגי.

חגי אחי, היה חבר שלי. היינו קרובים בגיל, קרובים בשלבים של החיים.

כשהיינו קטנים שיחקנו ביחד, רבנו ביחד וצחקנו הרבה ביחד.

כשאני התחלתי לצאת עם שרון, לימים בעלי, חגי התחיל לצאת עם נורית- לימים אישתו.

ביחד נסענו במוצאי שבתות לפגישות בירושלים, וביחד חזרנו, מחליפים חוויות.

התחתנו בהפרש של שנה.

חגי נהרג, 10 ימים לאחר שילדתי את ביתי הבכורה, בדיוק בתקופה שהם התחילו לחשוב על הרחבת המשפחה.

התקופה הראשונה לאחר הנשואים, היא אינטנסיבית לכולנו, לא תמיד יש זמן לפגישות ושיחות רציניות עם משפחה וחברים במיוחד כשאחד מאיתנו הוא בצבא.

התחושה הזאת היא שליוותה אותי בשנים הראשונות של השכול.

כאילו לא אספתי מספיק רגעים עם חגי, כדי שיהיה לי על מה להתרפק בשנים הבאות, בשנים בלעדיו.

פחדתי לדבר על זה פחדתי להתעסק עם זה. התחושה היתה שאם אני אתחיל, אגלה יותר את האין מאשר את היש.

יום אחד התחלתי לכתוב ומהרגע שהתחלתי לא יכולתי להפסיק. כאילו כל מילה היא שרטוט של חגי. שרטוט שיחרט בזכרוני, שלא ייתן לחגי לעזוב אותי.

בשנה החמישית למותו של חגי הקראתי קטע שכתבתי באזכרה.

הקטע הסתיים כך:

חגי –

לו סך המחשבות עליך היו מתאגדות יחדיו

ובכוחן המכשף, החזק, הכואב

היו מחזירות אותך לכאן,

אפילו לרגע אחד קטן.

לחיוך, למבט, לנשימה

ובאותה הפעם – אדע

אחרוט בזיכרוני

אקעקע במחשבתי

אנצור בליבי

ולא אשכח עוד לעולם.

השנים עוברות, התחושות משתנות.

בשלב הזה אני כבר אמא לכמה ילדים. החיים עמוסים. האחריות שלי בתור הורה היא גדולה.

אני מסתכלת על עוולות החיים, על הסיכונים, על העולם בו אנחנו חיים, והשכול מתבטא בכעס, בהתרסה. זה שלב השאלה.

10 שנים לאחר מותו של חגי ואני כותבת כך:

ערב יום הזיכרון, השירים העצובים כבר מתנגנים ברדיו.

“העיניים של טולי 2 כוכבים”, “שתישאר צעיר לנצח” ” אחי הצעיר יהודה”.

ברקע אני שומעת את עילאי שר בקולי קולות ובשמחה עצומה “מיליון כוכבים בשמים תופסים את הצבע שלך בעיניים, תן לי רק עוד שניה אחת לאמר לך שלום…”

בכל רגע ביום אפשר לשמוע אותו שר את השיר הזה, אין לו מושג עד כמה המילים של השיר קורעות לי את הלב.

ובין שיר לשיר אני קוראת בעיתון על עוד תינוק שנשכח באוטו ומת.

הכל מתערבל לי בראש עם המחשבות על חגי ופתאום היד אצה רצה על הנייר, כותבת. לא חושבת.

וזה מה שיצא:

אז נכון, יש לנו מדינה.

מדינת כל היהודים.

חזקה, בטוחה,

עומדת על שלה.

עיר מקלט.

הארץ הזאת היא אנחנו, ואנחנו האדמה זאת.

אבל, למה במחיר בנינו?

למה אנחנו צריכים להקריב קרבן למענה?

למעננו?

למה אתה כופה עלינו לעקוד?

את יצחק לא לקחת.

לאברהם ויתרת,

“אל תשלח ידך אל הנער”

אמרת

צעקת

ציוות!!!

ועכשיו,

איה השה לעולה???

אנחנו מקריבים קורבן

של ילד

ואח.

למה לקטוע חיים. כ”כ יפים, כ”כ זכים.

למה לקחת ילד מהוריו?

או אבא מילדיו?

למה לקחת חיים?

הרי זאת הארץ המובטחת

לא ביקשנו.

אתה! נתת לנו אותה.

אז למה במחיר דמים?

למה במחיר ילדים?

אני מסיימת לכתוב.

ואני פוחדת לקרוא. פוחדת מן הזעקה שבוקעת מתוכי. פוחדת מן המילים שהרשתי לעצמי לבטא, מן הרגשות, מן ההתרסה.

חגי –

אתה בוודאי שומע את המילים וקשה לך.

הרי האמנת במה שעשית, היית חדור מוטיבציה, רצית להגן על הבית, המשפחה – זו באמת הייתה שליחות.

וזה נכון, אני לא אומרת שלא, ולא ממעיטה בערך העליון שאתה וכל חייל אחר במדינה נלחמים עליו.

גם בי יש את האמונה.

אבל בלילה בלילה, כשהחושך עוטף את היקום וכל הבריות ישנות.

או אז, כל העטיפות והמילים היפות. כל הכיסויים והשכבות כל הערכים והאמונות. הכל צונח מטה אל תהום עמוקה.

חגי – אני ואתה, אתה ואני, אחים, חברים טובים, סך הכל שנה וחצי בינינו.

שבועיים לפני שנהרגת, נולדה הללי.

החודש היה לשנינו יומהולדת – היא בת 14 ואני בת 39.

בחישוב פשוט, גיליתי שהיום היא יותר קרובה אליך בגיל ממני.

מאז האזכרה הזאת עברו עברו עוד כמה שנים, הדברים משתנים, והיום אני במקום אחר בחיים.

המסע שלי מציב אותי על קרקע חדשה. הלחץ מהשיכחה נרגע. הכעס התמתן. כאמא לילדים שאוטוטו עוזבים את הקן והולכים לצבא אני מבינה שהשליטה שלנו על החיים מוגבלת.

צריך לנצור את הטוב, צריך לחיות, צריך לקבל.

אפשר לקרוא לזה כניעה, אפשר לקרוא לזה הכלה או קבלה. אני קוראת לזה:

בחירה. בחירה בחיים.

באזכרה האחרונה, עמדתי ליד הקבר של חגי והקראתי את הקטע הבא:

זה כבר 17 שנה שאנחנו פה

מנסים לצעוד את צעדיך.

לפעמים אני צוחקת במקומך

ולפעמים אני צוחקת בשבילך.

לפעמים

אני עושה ילד במקומך

כי לך לא יהיה לעולם.

ג’ינג’י, גדל גוף, מלא נמשים עם צחוק גדול על הפנים,

נכד כזה לאבא ואמא כבר לא יהיה לעולם.

וכזה אחיין ובן דוד- איין.

לפעמים אני עושה מעשים טובים במקומך,

ולפעמים, לפעמים הטוב נובע ממקום שרוצה להיות כמוך.

ממקום שרוצה שיילדי ייקחו קצת ממך,

במקום הילד שלא יהיה לך.

לפעמים אני בוכה,

אבל הבכי,

הבכי הוא לא במקומך, כי אתה לא היית בוכה, אתה היית עושה.

הבכי הוא בשבילי.

הבכי הוא על מה שהפסדנו

על מה שהיינו

על מה שלא נהייה עוד לעולם,

ועל הילד, הילד שהיה,

ועל הילד שלעולם לא יהיה.

נכתבו לאחרונה

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג