שלום לכולם,
אני דני, בן 44 מתל אביב ושירתתי בסיירת גבעתי במחזור מרץ 1998 יחד עם חגי. אני רוצה לדבר ברשותכם הפעם קצת פחות על חגי ולהעמיק במורשת שהשאיר אחריו. חגי ואני עשינו יחד מסלול לוחם, יצאנו יחד עם פיני כהן לקורס קצינים שם היינו באותה הפלוגה ויחד חזרנו כקצינים ליחידה. שירתנו בהמשך בתפקידים שונים בסיירת תחת עופר וינטר עוד כשנתיים בשנים סוערות, תקופת האינתיפאדה השנייה. בשונה מרוב החיילים שלוקח להם זמן ומאמץ להתחשל לאורך המסלול, אצל חגי זה לא היה הסיפור. הוא הגיע אלינו כבר אפוי. חגי היה מנהיג מלידה, אדם שפיו וליבו שווים, חזק בקטע מפחיד והג׳ינג׳י הכי רגוע שיצא לי להכיר. מפקד צוות טוב יודע לאתר את המנהיגים החיוביים בצוות ומאפשר להם להוביל את הצוות במקומו. זה בדרך כלל מתכון לצוות מנצח. ישר מההתחלה חגי ופיני תפסו בעלות על הצוות, חילקו לנו פקודות ונטו להגדיל ראש בכל סיטואציה… לפיני עוד היינו מסרבים פה ושם אבל עם חגי פחדנו להתעסק… מספיק מבט אחד או במקרים מסויימים איזה כאפה אחת כדי לאפס אותנו במיידי… ומי שלא קיבל כאפה מחגי לא קיבל באמת כאפה. והם עשו אותנו צוות ערכי ולוחמני, צוות מנצח. חגי נפל בגיל צעיר. הוא אמנם הספיק להתחתן עם בחירת ליבו נורית ולמרות שאסף הישגים רבים וחוויות הוא חי חיים קצרים, קצרים מדי.
אך מתוך השכול והכאב צומחת מורשת שנשארת אחרי לכתו של אדם. ואני מרשה לעצמי לומר שהמורשת המפוארת ביותר שהשאיר אחריו חגי היא הצוות הזה שחלקו עומד כאן, צוות תימור מרץ 98׳. אנחנו קבוצה של 17 חבר’ה שמלווים אחד את השני כבר יותר מ-25 שנה. אנחנו בקשר רציף, כמעט יומיומי, נפגשים המון ומטיילים הרבה ביחד ברחבי הארץ. מגובשים, עוזרים ומתנדבים בכל מה שרק צריך, חלקנו עושים עדיין יחד מילואים, אחים על מלא. אני מוכר כנכה צה״ל המתמודד עם תגובות קרב שצברתי לאורך השנים שהייתי בצבא בקבע ובמילואים והצוות שלי זה הגב שלי. תמיד שם בשבילי, תמיד מילה חמה כשצריך, חיבוק, צחוק או דאחקה שבאמת קשה, בקיצור – גב. יצא לי להכיר לאורך השנים הרבה צוותים מהרבה יחידות אבל צוות כמו שלנו קשה מאוד למצוא אם בכלל אפשרי. אפרת, קיבוץ החותרים, תל אביב, עופרה, קיבוץ אשדות יעקב, פריס, רעננה, ירושלים, יובלים… אף פעם לא באמת עניין אותנו מאיפה החברים לצוות, עניין אותנו שאנחנו צוות ושם אחד בשביל השני בקרב ובשגרה, לחיים ולמוות. משפחות לב וכהן הן הלב הפועם של הצוות. אברום מדבר באופן רציף ושוטף עם עם נועה היקרה ומשפחת לב וכשלי קשה, הטלפון הראשון הוא לנעמה כהן, האחות הקטנה של פיני ודוד זכרם לברכה, האחות הקטנה שלי. ואת הצוות המדהים הזה עיצבו חגי ופיני עוד בחייהם, בערכים שהנחילו לנו. ובמותם של חגי ופיני הם לא ציוו לנו את החיים, חיים כל אדם מצווה לעצמו. במותם הם ציוו לנו את היחד. היחד הזה שכל כך חסר היום בחברה הישראלית. בלי יחד אין לנו זכות קיום. מי ייתן שהמורשת של חגי בדמות הצוות שהוא בנה תחלחל ברחבי העם ותהפוך למורשת של כל עם ישראל. חגי אתה חסר לי… אני אוהב אותך ואתה לנצח אצלי בלב… יהי זכרך ברוך. ועוד משהו בנימה אישית. היה לי הזכות והכבוד להיות מפקד הצוות הראשון של אל״מ אסף חממי ז״ל, מח״ט דרומית בעזה שגדל גם הוא אצלנו בסיירת ונלחם עד טיפת דמו האחרונה בשביעי לאוקטובר. אין יותר גיבורים ממנו. אסף חטוף בעזה יחד עם עוד 114 חטופים חיים ומתים. אני מרגיש שיש לנו ציווי מוסרי עליון הקודם לכל לעשות הכל על מנת להחזיר הביתה את החיים ואת אלו המתים להביא לקבר ישראל. כל יום שעובר שהם שם אנחנו כולנו נכשלים בציווי זה.. ואני חש עלבון, בושה וזעם אל מול המצב.
אני לפחות מוצא קצת נחמה, שכמו צוות תימור, גם צוות דני מחזור מרץ 01׳, הם אחים על מלא ושם בשביל משפחת חממי ואחד בשביל השני.
ויש תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. אמן
