מחשבות על חגי

סרן חגי לב ז״ל ביחידה
יעל גת / א׳ אב, תשע״ט

בתקופה האחרונה התעסקתי באופן די אנטנסיבי עם מחשבות על חגי.

זה התחיל בטקס יום הזיכרון באפרת, שם הקראתי קטע שכתבתי על התחושות המשתנות של משפחה שכולה לאורך השנים, והמשיך עם ההכנות של הללי הבת הבכורה שלנו למסע לפולין, הכנות שישר לקחו אותי לשבועיים האחרונים בחייו של חגי.

שבועיים לפני שחגי נהרג, הוא יצא במשלחת צבאית “עדים במדים” לסיור בן שבוע במחנות ההשמדה בפולין.

מי שהכיר את חגי יודע שנסיעה כזאת היא לאו דווקא בחירה טבעית בשביל חגי. ואכן חגי התלבט האם ליסוע לפולין. לבסוף הוא החליט ליסוע תוך הבנה שחלק מהשליחות שלו כחייל, כמפקד בצה”ל זה לזכור את ההסטוריה שלנו ולהעביר את המסר לדורות העתיד. להעביר את המסר שממחיש למה הוא ואחרים נלחמים ומגינים על הארץ הזאת ועל העם הזה. למה הם מקדישים את חייהם למשימה זו.

סמוך לנסיעה של חגי לפולין, נולדה ביתנו הבכורה, הללי.

בחרנו לקרוא להללי בשם זה מתוך תפילה של שמחה והודיה לאלוהים על הנס שקרה לנו.

לא בקלות הגענו לרגע הלידה של הללי. קדם לכך הרבה תלאות הדרך, כאב פיזי ונפשי.

ההריון הראשון שלנו הסתיים בחודש שישי לאחר שבבדיקה שגרתית גילו מום בלב העובר שלא השאיר כל ספק שהתינוק לא יוכל להמשיך לחיות ברגע שיצא לאויר העולם.

היינו צריכים בתוך שבוע מהיודע הבשורה המרה להחליט החלטות ולהכנס ללידה מוקדמת שתוצאותיה ברורות ומרות.

התהליך הזה הוביל לסיבוכים רפואיים שהותירו את המשך היכולת להכנס להריונות נוספים בסימן שאלה גדול.

ב”ה לאחר כחצי שנה זכינו להריון נוסף. ההריון הזה היה מלווה בבעיות רבות ולא פעם היה ספק אם ההריון יצלח עד הסוף דבר שהכריח אותי להשאר בשמירת הריון חודשים ספורים.

ב”ה ההריון הסתיים בטוב עם לידת הללי.

כשהייתי בבית חולים הגיע חגי מהצבא במיוחד לבקר אותי. בשלב הזה אני שהייתי חדשה בנושא האימהות, עדין ממש חששתי להחזיק את הללי. חגי נכנס לחדר ובשיא הטבעיות לקח את הללי בת היומיים ועירסל אותה בזרועותיו. לראות את אחי הענק מחזיק את ביתי הפיצפונת בזרועותיו היה מחזה מרגש ביותר.

בשבת הראשונה לאחר שחזרתי מבית חולים היינו אצל ההורים שלי. כמובן שזאת הייתה סיבה למסיבה וחגי ונורית הגיעו גם כן להיות איתנו בשבת.

לאחר שחגי נהרג, סיפרה נורית שהימים האחרונים הביאו את חגי לדבר הרבה על גידול ילדים ואיך הוא היה רוצה לעשות את זה, הוא תיאר בפניה את המשפחה שהוא מחכה שתיוולד להם.

בתום השבת הזאת הוקפץ חגי לצבא ע”מ לפקד על מבצע לגילוי מנהרות בעזה.

3 ימים לאחר מכן החלטנו שרון ואני, שהגיע הזמן לחזור הביתה כמשפחה חדשה.

ארזנו את מיטלטלנו וחזרנו לקראוון שלנו אחה”צ.

כל אמא יודעת שתינוק ראשון, לידה, והנקה ראשונה זה קשה!

מהרגע שהללי נולדה נאבקתי בכל כוחי להמשיך להניק אותה. זה היה גיהנום בעבורי ובעבורה.

היו רגעים שחישבתי להשבר. אנשים רבים שהתייעצתי איתם אמרו לי לוותר.

למחרת בבוקר, תוך שאני נאבקת כמידי שעה להניק את הללי, נשמעה דפיקה בדלת.

שרון פתח את הדלת ובפתח עמדו מבשרי בשורת איוב.

בן רגע ההתעלות, השמחה וההודיה, האופוריה והגילוי התרסקו מטה מטה לתהומות של כאב. לתהומות של שחור ואדום.

תוך חצי שעה מצאנו את עצמנו אורזים את הללי ויוצאים בחזרה לבית הורי.

מיד עם היוודע הבשורה באה אלי רופאת המשפחה שהכירה את מה שעובר עלי בהנקה של הללי, ואמרה לי: יעל זה בסדר להפסיק, לא כל אחת חייבת להניק. את לא יכולה כרגע להתמודד עם שני הדברים.

במהלך השבעה , חייתי במאבק. מאבק הישרדותי. נאבקתי להניק את הללי. הכאב הפיזי , המלחמה האישית שנלחמתי בה התישו את כוחותי. הכאב הפיזי על מות חגי לא מצא מרחב מחיה. בתוכי ידעתי שכרגע לא אוכל להתמודד עם הכל, חנקתי את הכאב הפיזי. אבל הוא חיכה לי, ארב בסתר. המתין לי שאאסוף את כוחותי. שאמצא את כוחות הנפש להתמודד איתו. עם הידיעה עם האין.

לפני כמה ימים. 17 שנה בדיוק אחרי שחגי היה בפולין, וכמה ימים לפני שנהרג, נסעה הללי לשם. למקום הארור ההוא.

והיום בעוד אנחנו עומדים בהר הרצל ליד הקבר של חגי. בארץ ישראל שחגי הקדיש את חייו למענה, בארץ ישראל ש6 מיליון היהודים שנספו בשואה יכלו רק לחלום עליה- הללי עומדת באושוויץ בירקנאו, על האדמה שמוות ורוע מהלכים בה. היא עומדת שם ומקריאה את הפרק תהילים שחגי הקריא כשהיה שם בדיוק לפני 17 שנה. היא מקריאה את אותו פרק תהילים מהדף המקורי שחגי הקריא ממנו.

בטרם הנסיעה כתבתי לה מכתב, שניתן לה שם כשהם היו בתוך יער הילדים. יער שבו נרצחו באכזריות 800 ילדים ותינוקות יהודיים והושלכו לבור אחד גדול.

וכך כתבתי לה:

הלליקוש, ילדה מתוקה שלנו –

את נמצאת במסע.

רחוקה

מבית וממשפחה.

את נמצאת במסע, עם עצמך, עם עמך, עם זהותך.

המרחק מאיתנו הוא גשמי

המרחק ממולדתך הוא פיזי.

גם שם בניכר –

כשאת צועדת בעקבות ההיסטוריה

כשאת אוספת דמעות,

צער וכאב

של משפחות

של יחידים,

של (רבים רבים – תינוקות ונשים, זקנים, ילדים, גברים, רבנים, רופאים, אנשי עסקים, עקרות בית, נוער בגיל ההתבגרות, ילדים בגיל ינקות ועוד, ועוד, ועוד, ועוד, ועוד….)

גם שם,

בעקבותיהם,

בעקבותינו,

בעקבותיך,

את עם הכלל.

את אחת מהמון

מקבוצה

מעם

מבית.

אבל שם את גם לבד.

עם המחשבות,

עם הזיכרונות,

זיכרונות שלא שלך אישית,

זיכרונות של עם.

זיכרונות שנאספו מסרטים, ספרים, סיפורים חיים.

הלבד הזה –

לפעמים הוא חזק

יונק משורשי הכלל.

ולפעמים הוא חלש

וכואב

ומחשב להתפקע –

הוא לבד!

לפעמים הוא שמח,

ולעיתים רבות הוא עצוב.

אבל תמיד, בעליות ובירידות

הלבד והכלל, את וציפור הנפש שבך,

תמיד,

תזכרי

את התקווה

את היום הבא,

את התקומה

את האמונה.

גם במחשכים הגדולים ביותר

גם בירידות ובנפילות העמוקות ביותר

צריך לדעת לראות את האור.

צריך להאמין –

בטוב.

בסדרי עולם

באדם

ובאלוהים.

הללי, את שנולדת 10 ימים לפני שחגי נהרג

את שסימלת בעבורנו את האור

בשעת משבר

בשעת חשכה

את היית התקווה,

את היית השמחה.

שמך כ”כ התאים בדיעבד לתקופת היוולדך.

אבל לא בקלות הוא התאים.

אלה מתוך מורכבות.

קשה להלל ולשבח,

קשה לשמוח

וקשה לראות את האור

בשעת משבר –

שלנו הקטן

ושל עמנו – הגדול.

המשבר שאת פוסעת עכשיו בעקבותיו, בלהבותיו.

ובכל זאת עלינו מוטלת האחריות

למצוא את השביב

את התקווה

את האור

והשמחה.

כמו שאת היית ועודך היום בשבילנו – הללי.

חגי חיי את חייו בשליחות אין סופית. הוא אף פעם לא היה במרכז.

מהרגע שנולד, וכפעוט ניסה להצחיק אותנו כל הזמן, וכשהיה איתי בשותף באוסף המכתביות שלי ע”מ לשמח אותי, כשהיה עם חבריו, כמדריך בבני עקיבא, כאחד שתמיד מתנדב ועוזר לכל אחד, כחייל, מפקד וגם כשיצא לפולין.

לא טובתו האישית עמדה לנגד עיניו כי אם הכלל.

חגי היה שליח אמת.

לראות את האור לחזק אחרים ולהאמין זו שליחות.

חגי אנחנו וילדינו ממשיכים את דרכך בדרכנו.

נכתבו לאחרונה

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג