שלום לכולם,
עם כל הטרללת שמתרחשת במדינה שלנו בימים אלו, ניסיתי לחשוב איך חגי, פיני ואנחנו בתור צוות, היינו מתנהלים במציאות היום, אם לפני 21 שנה החיים לא היו משתנים לנו, לכולנו…
זה לקח אותי למקום שאנחנו מרגישים הכי בנוח ביחד, הטיול השנתי שלנו. כל שנה מאז השחרור אנחנו מטיילים ביחד, כל מי שיכול להגיע, וכמובן פיני וחגי שתמיד איתנו – בלב, בהליכה, ובערב מסביב למדורה
ניסיתי לדמיין את השיחה הזו, בערב, אחרי כמה ק”ג של בשר וכמה ליטר של אלכוהול
אסופה של אנשים, כ”כ שונים, אבל עם זאת כל כך דומים, ומחוברים (כנראה לנצח)
אני מניח שחגי היה בשלב זה איש חינוך דגול, או איש צבא, או משהו דומה שהיה קשור להנחלת ערכים של אחדות, אהבת הארץ, רעות.
אני חושב שהיה לו מאוד קשה עם המצב, קשה כמו שיש מועקה בלב שמשפיעה על הכאב פיזית בגוף.
ישנו מרחק אידיאולוגי רב בין חגי לבין רבים בצוות, כולל ביני. זה מעולם לא הפריע לנו לשבת ולדבר, לא להסכים, ולהתחבק אחר כך.
ובאותו טיול דמיוני שלא יקרה לעולם, היינו מדברים כולם בהליכה (היום אנחנו יותר רובצים, פחות הולכים), וחושבים על דרכים שאולי אפשר להוביל שיח יותר מכבד ומאחד…
ואז “התעוררתי”
אני חושב שכל מי שחגי “נגע” בו במהלך חייו , קיבל ממנו משהו. משהו שבאיזשהו מקום תרם לעיצוב דמותו-דמותנו היום, על בסיס אותם ערכים שכל כך האמין בהם.
בימים אלו, אנשים כמו חגי (ופיני ואחרים שנמצאים כאן מסביבנו) חסרים לנו מאוד, כדי להזכיר לנו את הערכים שחיברו אותנו ביחד, וכדי שלא נשכח שחובתנו (המוסרית והערכית) היא לוודא שממשיכים קדימה ביחד, למרות המחלוקות.
תודה
