למשפחת לב שלום
שמי אלירז פרץ ולמדתי עם חגי במכינה בעצמונה משם הכרנו.
לא הייתי חבר “טוב” של חגי, מה שאומרים חבר טוב, אך הייתי שותף לדרך בה חגי הלך. דרך בה למדנו והתחנכנו. בכך התבטאה השותפות שלנו וחברי הטובים הם שותפי לדרך.
כאח שכול ויתום מאב יודע אני כמה חשוב להעלות דברים על כתב לכן רציתי להנציח ולשמח אותכם ולשתף אותכם בחויה אישית שהאמת גם קצת קשה לספר מרוב התרגשות.
היה זה יום רגיל לכאורה, הייתי בחופשה מהצבא (רגילה) היה זה כמעט לפני שנה. כחודשיים אחרי שאבי נפטר. והרגשתי שאין לי נחמה ואין מי שינחם אותי או אפילו יקל קצת יגוני “קראתי בכל לב” ואין עונה.
רעייתי האהובה הבחינה בכך והשתדלה לעזור ככל האפשר ועדיין ליבי עליי מכאוב.
רציתי לקבל סימן לחלום על אבא ושום כלום.
ובאותו יום אחה”צ נחתי על הספה ותרדמה נפלה עליי במהרה. ומתוך תרדמה – חלום, ומתוך חלום מבקש אני נחמה. ואז אז רואה אני את חגי לבוש חולצה לבנה מטריקו עם צווארון והוא שואל לשלומי ואני לוחץ לו יד והוא מביט בי גבוה חזק יפה עיניים. ואני אומר לעצמי בלב ואח”כ בקול ״תחבק אותי״ ואז נשבר הקרח והמרחק וחגי מחבק אותי, הזרועות הגדולות שלו עוטפות אותי ואני מתחיל לבכות לבכות כמו תינוק על אוריאל, על אבא ועל כל חברי ובעצם גם עליך חגי שעברו דרכי בחיים ונשארתי בלעדיהם בעולם הזה. ולאט לאט תוך כדי הבכי שגובר חש אני כי מתפשטת בי תחושת נחמה המביאה עמה מעט הקלה וכל המתח שהייתי שרוי בו מאז ימים רבים מתפוגג.
ואומר אני לעצמי חגי נחמתני מה שבין אנוש חי לא עשה אתה הצלחת. אתה, מעניין למה דווקא אתה שמעתי את זעקות ליבי השקטות רועמות ובאת נחלצת לעזרתי.
תודה חבר יקר, תודה אחי.
ופתאום התעוררתי בבת אחת קראתי לאישתי ואמרתי לה בהתרגשות “ראיתי אותו” אז היא אמרה לי, את מי? ושאלתי אותה את חיבקת אותי? את חיבקת אותי עכשיו? והיא אמרה לי לא, שאלתי אותה מי חיבק אותי? יש כאן מישהוא בבית? וענתה לי לא. החלום לא היה חלום, בשבילי היה מציאות, הרגשתי את חום גופו, את הידיים החזקות ואת הלב ונשמתו שיכלה להכיל את יגוני ואז ירדו לי קצת דמעות וסיפרתי לאישתי את שחלמתי והרגשתי והוקל לי מאז.
חשבתי לעצמי מדוע דווקא מכולם אתה באת? הרי לא היינו מסתובבים ביחד יותר מידי ולא היינו מדברים המון בטלפון וכמעט בכלל לא. אך עם הזמן הבנתי חבר לדרך כן הייתי לדרכנו המשותפת ואלו הם חבריי האמיתיים אינני רואה אותם כמעט ולא נפגש איתם אך שמור לי יחס עצום כלפיהם.
בעודי כותב מכתב זה במערכת המכפלה בחברון מתעופפת לה יונה ומתישבת על ארון ספרים מעלי ומתבוננת בי.
למשפחת לב,
היה קשה לי לשתף בדיבור בעל פה אז כתבתי. יהי רצון שיוקל לכם מעט כאשר הוקל לי, נמשיך לצעוד בדרך בשמחה גדולה וילוו אותנו האבות האמהות הבנים והבנות החברים והחברות שהלכו בדרך זו.
אלירז פרץ
