קילומטר וחצי

סרן חגי לב ז״ל בטיול
רז לב / יום הזכרון, תשפ״ב

קילומטר וחצי, זה המרחק שמפריד ביני לבין ירושלים אחרת.

ירושלים שונה מזאת שאני חווה השנה, כ”כ שונה שהיא היחידה שהכרתי, עד שאפילו לא חשבתי שיש אחרת.

ירושלים של שקט, של ניתוק, תחושת חיבור שיוצאת מתוך הנפרדות שאנו חווים. ירושלים שמשפחתי ואני מתכנסים בה כל שנה, פעמיים. פעם אחת ביום הזכרון ופעם אחת ביום לזכרו.

ירושלים של אל מלא רחמים ובכי ליד הקבר, ירושלים של סיפורים… 

סיפורים על דוד שלא באמת הכרתי, אך חוויתי חלקים ממנו פעמיים בשנה, כל שנה.

בירושלים שאני מכיר, סיפורים עוברים ליד הקבר, או בארוחות שישי מסביב לשולחן. תמיד זה מועבר בחלקים קטנים, כי הפאזל היה שלם עד לפני 20 שנה. מאז ישנם נסיונות להתבונן בו, אפילו להרכיבו מחדש.  וזה בדיוק העניין, כי מוזר לגדול ככה. לחיות כשאתה מנסה להכיר אדם שכבר לא קיים, אלא בזכרונות בלבד.

במשפחה נוטים לספר הרבה על הגודל שלו, איך הוא השרה בטחון על כל מי שסבב אותו ויצר תחושת בטחון ושקט. משטותניק קטן שהיה בורח מהבית, למפקד בסיירת גבעתי.

אני, ממקומי הקטן, יכול רק ללמוד על חגי, ולאמץ את התכונות מעוררות ההשראה שסיפרו לי עליו.

אמשיך ואומר שאם אני כבר מתעסק בהשראה, מרגיש לי בלתי אפשרי לפסוח על המשפחה שלי.

לפני כמה ימים עסקנו בנושא “החיים בצל השכול”. השיעור העלה לי הרבה מחשבות, והזכיר לי כמה משפחתי חזקה, באמת. 

סבתא שלי בובי (ככה אנחנו קוראים לה במשפחה) כל הזמן דואגת להזכיר, בפשטות שמאפיינת אותה, שהדרך להתמודד היא פשוט להמשיך לחיות. ככה פשוט. כמה קושי בדבר כ”כ פשוט. איך בכלל ממשיכים בחיים לא שלמים?

איך בכלל ממשיכים מפעל חיים ענק שנקרא משפחת לב כשצלע במשפחה חסר? והנה בכל זאת היא ממשיכה לדבר, לספר ולשתף לכל מי שרק מוכן לשמוע, כשכל מילה מזכירה אדם שכבר איננו עוד.

במקום כזה אמיץ וחזק, אני יכול רק להמשיך את הדרך של משפחתי, שאני כה גאה בה, להיות אדם טוב יותר, בשם האדם שאני קרוי על שמו.

נכתבו לאחרונה

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג