התגייסתי במחזור אוגוסט 98 לעורב גבעתי. את חגי פגשתי לראשונה בקורס הקצינים (אותו קורס עם פיני כהן ז״ל ואלירז פרץ ז״ל). בקורס הקצינים היינו בפלוגות שונות אז ההיכרות היתה שטחית למרות שכבר אז מאוד התרשמתי מהעוצמה שהוא הפגין (פיזית ומנטלית) ומהרוגע שלו. אחרי הקורס שנינו שובצנו להיות מפק״צים של טירונים בפלוגת החס״ע מחזור אוגוסט 00. הוא מפק״ץ של הפלס״ר ואני של העורב. ככה העברנו בערך חצי שנה יחד של טירונות ואימון מתקדם כאשר באמצע פורצת האינתיפאדה השניה ויצא שאת הצוות שלי שלחו לשמור על בדולח ועצמונה בגוש קטיף כאשר אני אישית מבלה כמעט חודשיים בעצמונה ומתוודע למכינה ולרב רפי פרץ שקיבלו אותנו בהרבה חום ואהבה. מהאימונים אני זוכר שתמיד הרגשתי שחגי הרבה יותר בוגר ממני ועם יותר נסיון צבאי למרות שהוא התגייס רק 4 חודשים לפני, וקורס קצינים סיימנו ביחד, והוא בסה״כ היה גדול ממני בשנה בגיל. ניסיתי לקחת ממנו דוגמא כיצד להתנהל מול החיילים. אני זוכר שהוא היה מאוד מפוקס על מה שהוא רצה להשיג מהחיילים שלו, ושהוא דרש מהם את המקסימום כמו שדרש מעצמו. עם זאת היה בו משהו מאוד אבהי ביחס אל החיילים שלו ובישיבות סגל של הקצינים עם המ״פ הוא הגן ודאג להם (היו לנו דיונים על דברים קטנים כמו תור מי לשלוח חייל לתורנות מטבח או רס״פ ובדר״כ ידו היתה על העליונה). אני זוכר שיצאנו לאיזה תרגיל או מסע בלילה גשום בהר קרן, ואפילו הסגל הפיקודי היה שבוז מזה ואני זוכר שחגי בא אלי (אולי הוא קלט שאני קצת שבוז) ואמר לי בחיוך שכמה שקשה לנו לחיילים קשה פי 100. עם כל העוצמה והבטחון שהוא הפגין אני זוכר שבלילות כשהייתי בא לבקר אותו ושאר המפקדים של הפלס״ר באוהל שלהם הוא היה בדר״כ יושב בצד ומנצל את מעט הזמן הפנוי שלו בשביל לדבר בטלפון בלחש ובטון רך ואוהב עם נורית שהיתה אז עדיין חברה שלו. אח״כ התפצלו דרכינו וכל אחד המשיך עם הצוות שלו ליחידה שלו איפשהו בתחילת 2001, אבל כמובן תמיד עקבתי אחריו וידעתי שהוא היה מאוד דומיננטי ומוערך בתור קמב״ץ ואח״כ סמ״פ של הפלס״ר. עד מרץ 2002 השירות שלי עבר די חלק מבחינת אירועים – מלבד תקרית חדירת מחבלים ליישוב אלי סיני בצפון הרצועה באוקטובר 2001 שם נפצע קשה המ״פ שלי. במרץ 2002 פיני ז״ל נהרג וזאת פעם ראשונה שמישהו שאני מכיר (גם אם היכרות שטחית) מהשירות נהרג והייתי בלוויה בהר הרצל. ידעתי כמה קרובים פיני וחגי היו והיה לי עצוב בשביל חגי. בחודש יוני 2002 נהרגו 2 חיילים מהיחידה שלי באיזור דוגית בצפון הרצועה, חזקי גוטמן ז״ל ואנטולי קריסק ז״ל שהיה הסמ״פ. אני הייתי באותה תקופה סמ״פ של פלוגת חס״ע (טירונים) כאשר המ״פ היה אבשה, בן צוות של חגי. לאחר התקרית בדוגית נהייתי הסמ״פ של העורב וכך יצא שוב שחגי ואני בתפקידים מקבילים, הוא בסיירת ואני בעורב. זאת היתה תקופה של שגרת מבצעים משותפים ביחד של הפלחה״ן, הסיירת והעורב (הגדס״ר היה אז מאוד טרי) בעיקר בדרום הרצועה ובעיקר לחיפוש מנהרות ממצריים לרפיח. באותו יום רביעי בלילה ה10/7/2002 פחות משבועיים מהשיחרור שלי יצאתי גם אני למבצע ואני זוכר את חגי מדוגם עם כל הציוד ופנים מושחרות עם החיוך הגדול שלו, שוב מפגין בטחון ועוצמה, ממש לפני שיצאנו (אני חושב שעברנו קודם באיזה מוצב ליד רפיח אבל לא בטוח). הפלחה״ן קיבלו את משימת הסריקה, כח של הסיירת בפיקודו של חגי היה בתצפית מתוך בית ברפיח ואני פיקדתי על כח חיפוי וחילוץ שהתמקם בפאתים של רפיח – נקפדון ונגמ״ש, אולי 100 מטר מהכח של חגי. אני זוכר שבבוקר קצת אחרי הזריחה עלה בקשר המפק״ץ של הסיירת ודיווח שחגי נפגע, מה שהפתיע את כולם כי הכל היה מאוד שגרתי ואני אישית אפילו לא שמעתי ירי. כמובן שישר רשת הקשר היתה עמוסה מכל המפקדים שניסו להבין תמונת מצב ומאוד מהר הכח של הסיירת התחיל בפינוי. אני מתוך הנקפדון נסעתי לכיוון הבית בו היה חגי והובלתי אחרי את נגמ״ש הפינוי. לדעתי הורדנו כמה עמודי חשמל מכיוון שהרחוב הי די צר. הצוות התפנה והעלה את חגי לנגמ״ש אם אני לא טועה וטסנו במהירות לכיוון כרם שלום על ציר פילדלפי (כביש הגבול עם מצריים) שם כבר פינו את חגי עם מסוק לסורוקה. בזמן שעוד התארגנו על הציוד שלנו באיזו רחבה בקיבוץ כרם שלום המ״פ שלי אמר לי שחגי נפטר. הלכתי להסתגר בשירותים כי לא רציתי שהחיילים שלי (חלקם הגדול היו הטירונים שלי מאוגוסט 00 והכירו את חגי) יראו אותי בוכה. אני זוכר את הלוויה באותו ערב בהר הרצל באותו מקום שהיינו 4 חודשים קודם עם פיני. אחרי הלוויה חזרנו ליחידה, תחקירים, ויום למחרת שוב אותו מבצע – שוב תדריכים ונוהל קרב ויוצאים לרפיח. ואח״כ עוד כמה מבצעים עד השיחרור שלי ב21/7. אני זוכר שרק רציתי כבר להשתחרר ולטייל בארץ ובעולם ולנסות לא לחשוב יותר מידי על חגי ועל כל התקופה האחרונה של השירות. מיד אחרי השיחרור התחלתי קורס מדריכי טיולים של רשות שמורות הטבע והגנים. קורס בתנאי פנימיה כשכל שבוע בילינו באיזור אחר בארץ. יצא ככה שבשלושים של חגי הייתי בירושליים ואפילו לא כ״כ רחוק מהר הרצל. חשבתי לבוא לבית הקברות אבל לא היו לי הכוחות הנפשיים ואני מצטער על כך עד היום. אני גם מצטער שלא הייתי בבית הקברות מאז הלוויה של חגי. מצטער גם אם השמטתי או לא דייקתי בפרטים פה. ניסיתי לגייס את כל תאי הזיכרון שלי.. היום אני גר בארה״ב כבר כמה שנים טובות וראיתי את הידיעה שבתי העלמין יהיו סגורים במהלך יום הזכרון וזה צבט לי בלב ועשה לי טריגר לכתוב לך ולהגיד לך שגם שעברו כמעט 18 שנים אני זוכר את חגי וחושב עליו לא מעט ובטח תמיד בתקופה הזו של השנה. גם אם לא היינו הכי קרובים, משהו ממנו תמיד נשאר והולך איתי ואני בטוח שעוד המון אנשים מהמעגלים הקרובים והרחוקים של חגי חיים באותה תחושה. יהי זכרו ברוך.
