שותפים לגעגוע

לפני מסע 70 חולות, עתלית, ספטמבר 98. סרן חגי לב ז״ל יושב בשורה השניה מימין
יזהר גלעד / א׳ אב, תשע״ט

(נכתב לאחר המפגש אצל משפחת לב, יוני 2019, בעקבות ציטוט של אחת מבנות המשפחה – “הרגשתי שיש לי שותפים לגעגוע…”)

יש משהו מאוד מוזר בגעגוע. מעין כמיהה למשהו שהיה – זמן, מקום, אנשים, חברים; שאולי ביום מן הימים יחזור.

אנחנו מתגעגעים כבר 17 שנה.

מתגעגעים לחברים שאינם עוד, לחוויות שהיו ולא יחזרו, לתמימות.

תמימות שאנחנו הכי חזקים, ששום דבר לא יוכל לנו, שאנחנו בלתי פגיעים. תמימות של ילדים בני 20, שחושבים שהם יכולים לטרוף את העולם והוא ישאר שלם.

הוא לא נשאר שלם.

כבר 17 שנה שיש בו חור. חור שלא יתמלא לעולם, אך מצד שני חור שממלא אותנו, כל יום. ממלא אותנו בכוח להמשיך. להיות קצת יותר טובים. לשאוף שאנחנו, ובעיקר הילדים שלנו יחיו במקום קצת יותר מקבל, יותר מאחד.

כמו שאנחנו היינו – כ”כ שונים, אבל כ”כ דומים.

יש משהו מאוד מוזר בגעגוע. מוזר שאנשים בני 40 מתגעגעים לחבריהם בני ה 20.

אולי בעצם אנחנו מתגעגעים לעצמנו, ולזמן הזה שהיינו שלמים, בלי חללים בלב ובנפש.

יש משהו מאוד מוזר בגעגוע – אין לו זמן. הוא יכול לתפוס אותך בכל מקום. הוא תמיד איתך. הוא מחבר אותך למי שאתה, ויכול ברגע לרסק לך את הלב לאלף חתיכות. ואז שוב להדביק…

יש משהו מאוד מוזר בגעגוע…

נכתבו לאחרונה

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג