רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אִם נְדַבֵּר גָּלֻיּוֹת לַפְּעָמִים אֵין לִי כֹּחַ בְּעוֹלָמֵךְ לִהְיוֹת אָנָה מפנך אֶסְתַּתֵּר? מָה אֶטְעַן מָה אצטדק מָה אֲדַבֵּר? חַנּוּן וְרַחוּם הֵן לְפָנַיִךְ גָּלוּי כָּאן יְהוּדֵי שֶׁעַל חוּט הַשַּׂעֲרָה הוּא תָּלוּי נִלְחָם בְּעַצְבוּת בַּיֵּאוּשׁ הַמְּכַרְסֵם כְּתוֹלַעַת הַשִּׂמְחָה נסתלקה מַמְּנִי וְגַם הַדַּעַת קוֹלוֹת מֵהֶעָבָר לוֹחֲשִׁים לִי לַעֲצֹר אֲבָל אֲנִי מוֹסִיף בַּחֹשֶׁךְ לַחֲתֹר וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ, אייכה?! אוֹתוֹ זָקֵן וּכְסִיל שׁוֹלֵחַ בִּי חִצִּים אֲנִי הוֹלֵךְ וְכוֹשֵׁל הוּא הוֹלֵךְ וּמַעֲצִים נְשָׁמָה קְדוֹשָׁה אַל נָא תִּבְכִּי שבורת כָּנָף הֵן תָּעִידִי עָלַי כַּמָּה הָיִיתִי נכסף כְּשֶׁסּוֹדוֹת מֵהֶעָבָר פָּקְדוּ עָלַי לַעֲצֹר אֲבָל אֲנִי מוֹסִיף בַּחֹשֶׁךְ לַחֲתֹר וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ, אייכה?! בְּסוֹפוֹ שֶׁל יוֹם הֵן אֶפָּלֵט אֶל הַחוֹף הָאֲדָמָה הָרַחוּמָה אוֹתִי אֵלֶיהָ תֶּאֱסֹף וְאָז אֶצְעַק ואצטדק וַאֲסַפֵּר אֵיךְ בַּחֹשֶׁךְ הָזָה הָיִיתִי חוֹתֵר וְשׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ וכוסף! אייכה?! השיר הזה ליווה אותי בדקות לפני שהגעתי להר הרצל. שיר חזק עם טקסט עמוק ולוחמני, טקסט שמכיל לא מעט הרהורי כפירה, ובאותה נשימה יש בו המון כמיהה. אני זוכר אחרי שבני הודיע לי על נפילתך, שם בצפון רמה”ג. אני זוכר את הטירוף שאחז בי, כשלא האמנתי. אז.. לפני יותר מדי שנים עמדתי וצפיתי בך בפעם האחרונה ואני זוכר ששאלתי למה? אני זוכר את היום הזה והנסיעה הזו, שניסיתי להבין אם אני עומד בזמנים ומגיע אלייך או לא. זו הייתה הנסיעה הכי מטורפת שהייתה לי אי פעם. וכל הדרך בכיתי, בכיתי על לכתך ועל זה שלא הגיוני. לבית העלמין הגעתי כמה דקות לפנייך, ושוב, שאלתי את עצמי למה. והיום, היום בדרך אלייך שאלתי את עצמי שוב, למה. והשיר הזה היכה בי. אייכה, היכן אתה אחי שלי. כמה זמן שאתה כבר לא פה איתי. אבל חגי, חגי שלי. אתה איתי. כל הזמן, בכל מקום. נכנסתי להר הרצל כשברקע כבר מתחילות החסימות, חששתי מסיטואציה לא נעימה של איסור כניסה, אך למזלי הדרך הייתה פתוחה. בית העלמין הר הרצל , בימים של טרום יום הזיכרון, הוא המקום הכי חי שאפשר. צוותי הגינון עומלים במרץ על ניקיון המעברים. אנשים שמבקרים ומתייחדים. ניגשתי לקברו של פיני, והדלקתי נר זיכרון. (מין מנהג שכזה שאימצתי לעצמי ביום הזיכרון) ואז ניגשתי אלייך, היה קר הבוקר בהר, אפילו קר מאוד. ואינני יודע אם זו צינת הבוקר או עצם המקום, עמדתי ורעדתי מקור. הסתכלתי עלייך, ראיתי איך הלהבה של הנר גדלה והתנחמתי בעובדה שאתה לא לבד. חגי, זו תקופה מורכבת מאוד . לעמוד לידך, עם מסיכה , לדעת שאי אפשר לחבק אף אחד. או ללחוץ יד . העולם, סוג של משתגע. אבל העוגן שאתה מהווה נשאר חזק ואיתן והשיר הזה של החברים של נטאשה התנגן לי בראש וְלֹא כְּמוֹ בֶּעָבָר וְלֹא כְּמוֹ שֶׁדֻּבַּר הַכֹּל עוֹמֵד לֹא זָז. עֶצֶב, גֶּשֶׁם, אַהֲבָה, לֹא מְשַׁנִּים דָּבָר מַשֶּׁהוּ מֵת, מַשֶּׁהוּ נִגְמַר. אַהֲבָה רְחוֹקָה בְּרַכֶּבֶת תַּחְתִּית שֶׁחוֹצָה בְּלוֹנְדוֹן אֵיזוֹשֶׁהִי כִּכָּר, לִי כּוֹתֶבֶת “קְצָת קַר עַכְשָׁיו, מָתַי אַתָּה בָּא?” מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים לְבַד, וְאִם כְּבָר לְבַד אָז שֶׁיִהְיֶה בִּתְנוּעָה, שֶׁנִּתְחַמֵּם, שֶׁלּא נִקְפָּא, שֶׁלּא נִשְׁתַּגֵּעַ. זֶה מִשְׁתַּנֶּה אֲבָל לְאַט וּמְשַׁנֶּה כָּל כָּךְ מְעַט אֵיפֹה אֲנִי וְאֵיפֹה אַתְּ? אַתְּ לֹא כָּאן בָּרֹאשׁ אַתְּ בְּרַכֶּבֶת תַּחְתִּית וְאוּלַי אַתְּ בִּכְלָל לֹא אֲמִתִּית וְהִמְצֵאתִי שֶׁקַּר וְשֶאִכְפָּת לָךְ מָתַי אֲנִי בָּא? מִילְיוֹנֵי אֲנָשִׁים… ולמרות כל האנשים , ולמרות כל הבלאגן.. חשבתי עלייך, על זה שאתה תמיד כאן . ושוב שוחחתי איתך על דברים שביני ובינך, עדכנתי אותך על חני ועל הילדים, על החיים. עמדתי לידך, ושתקתי. בשלב מסויים כרעתי ברך ולחשתי לך את אשר על ליבי, ביקשתי ממך עוד רגע אחד. ביקשתי שתהיה כאן בין כולם, איתי, איתך. תהיתי שוב, לאן הדרך הייתה לוקחת אותנו, אם ביחד ואם לחוד. הקשבתי לך כשדיברת אליי מבעד לאבן הקרה. יום הזיכרון התש”ף העולם,, הוא עולם מורכב מאוד היום. יום הזיכרון התש”ף אני עומד מולך ומחשב כמה זמן אתה כבר אינך. כמה זמן… באהבה גדולה ובגעגוע עצום שמכה בי כל פעם מחדש כל פעם במקום אחר.
