יום טוב

ערן אברם / יום הזכרון, תשע״ג

פתאום זה ברור איך דווקא להם זה קרה. איך זה שדווקא “טובי בנינו” תמיד ממשיכים לחיות בשירים ולא בחיים. איך דווקא פיני, ואז דווקא חגי, דווקא הם – מתו, באיוושת כדור מקולל, ואינם עוד. דמעות חונקות את גרוני ומסתירות את הכתב, אך התודעה כל כך חדה וברורה פתאום, המילים כמו נכתבות מעצמן.

ההבנה התדפקה על דלת תודעתי באותו יום זיכרון ארור וקדוש, עת עליתי כהרגלי (בקודש), לירושלים – להר הרצל. רבבות רבבות עולים להר, המוני אנשים. הכול דומה, כמו כל יום זיכרון, אך פתאום אני מבין שהכול שונה.

עשרות אלפי אנשים, מאות אוטובוסים ומכוניות, רחובות חסומים, מדרכות כורעות תחת נטל רגלי פוקדי המתים – אך שקט ומסודר שאין כדוגמתו. אין דחיפות, אין צעקות. יש איפוק, יש מבט מחבק ומבין מצד כל העובר על פניך. בכל פינה וצומת זוג שוטרים אדיבים, חניונים מסודרים ומשולטים ביעילות, הסעות היוצאות תדיר להר, אין כל בידוק ותשלום – כאילו נאמר: “היום כולם טובים, היום כולם זוכרים”. עשרות סדרנים, מסוק משטרתי המרחף ממעל ומנצח על הזוכרים, בקבוקי מים ופרחים המחולקים לאורחי המתים, כי כבר הבנו שכאן אין כיבודים. תור ארוך לתרומות דם – כולם תורמים היום, אף אחד לא אומר תרמתי כבר. כאילו מבקשים לקשור ברית של דם, עם המתים.

אותו מבט מחבק ועוטף, אותו איפוק עייף ועצוב מאלו החולפים ביעף על פניי, מעניקים לי את התחושה הכנה של שותפות גורל. תחושה אכזרית עצובה ומחזקת בו זמנית. תחושה כל כך כואבת. תחושה כל כך מקילה.

היום אין תחרות, ומרדף והשגיות – מלבד הרצון להשיג חיבוק ומילה עם המשפחה לפני הצפירה. אנשים בטלפון אינם מדברים על מכירות וקניות ומניות, אלא על חלקות. המספרים שנזרקים לחלל (האוויר, והמת…), הם לא הירוק של הדולר, אלא השחור של הגוש והחלקה.

מבלי משים לב, פתאום כולם חיילים, כולם גאים. אנה מביט וחייל עומד, חי”רניק תופס טרמפ, טייס המביט מחוץ לזגוגית ההסעה, איש חיל הים עם מדיו הלבנים ואשתו השחומה. היום כולם חיילים, כולם משרתים, אין משתמטים.

היום יום של טוב. של ביחד, של הירתמות ורעות – יום של התעלות. אז מדוע שאלתי עשור של שנים מדוע דווקא אתם, מדוע הנכם אינכם??? היש יום מתאים יותר מזה לכם – גיבוריי, אחיי, מתיי???

אתם נשאתם על כתפיכם אותנו. ביושרכם, באמונתכם, במסירותכם, באדיקותכם, בחברותכם ורעותכם – הבאתם אותנו להפוך לאנשים טובים יותר. כבר בגיבוש חגי הפגין את חוזקו הפיזי הרב, וחוזקו הנפשי הרב עוד יותר. בתור חברו לקבוצת הגיבוש, ראיתי את יכולותיו, והחלטתי שאני נצמד אליו, ידעתי שאם אהיה בסביבתו, ולא אפתח פער ממנו – אצליח לעבור את הסיוט. וכך היה. הוא, היה הלפיד האדמוני והבוער שלי בגיבוש, ואחרי זה במסלול. נשאתי אליו עיני והוא האיר לי את הדרך. תמיד.

חיוכו התמידי של פיני, וקלילות חיתוך דיבורו, הסתירו מחויבות מוחלטת, מקצוענות מושלמת ורצון עז ותמידי לעזור, להשתפר, ללמוד עוד. כל פק”ל, כל נשק, כל אימון – בואו נוציא את המיטב, ועוד קצת. לעשות גלגול על קוצים עם הנגב. למה? ככה! כי ככה נעשה בקרב. להחליף תדרים במ.ק כאשר הוא על הגב בחצר פלגת הלוחמים בשעות המנוחה. למה? ככה נחליף תדרים בקרב. תמיד הלך עד הסוף, עד הסוף.

אליכם נשאתי עיני. אתם הייתם אז ועודכם היום דוגמא ומופת, ללוחמים, לאנשים. אתם עיצבתם בי חלק משמעותי מחיי הבוגרים. הנתינה, הרעות, הדבקות במשימה אל מול הקושי, האמונה, אהבת המולדת והאדם. זו תבניתכם אשר צרבתם בכל סביבתכם, ובי.

היום יום של טוב. של ביחד, של הירתמות ורעות – יום של התעלות. אז מדוע שאלתי עשור של שנים מדוע דווקא אתם, מדוע הנכם אינכם??? היש יום מתאים יותר מזה לכם – גיבוריי, אחיי.

מתי???

נכתבו לאחרונה

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג