העין לעולם לא תיבש

ערן אברם / יום הזכרון, תשע״א

העין לעולם לא תיבש.

היד לעולם תמשיך ותרעד.

הפה – יתקמץ, יצטנף וירטוט.

הגוף – יכאב.

כל כך יכאב.

זוהי תמצית הוויתי מאז מותך, בכל פעם שעולה דמותך.

והיא עולה…

עם או בלי סיבה,

עם או בלי הזמנה,

פשוט עולה.

בכל סוף שהוא גם התחלה,

בכל התחלה שהיא סוף,

גם באמצע, מלפנים או מאחור,

דמותך שבה ועולה,

ואם לא הייתי מכיר אותך הייתי אומר שהיא פשוט חצופה.

אך, בל נלבין פניה של רוחך, כי החוצפה מעולם לא הייתה חלק ממך.

בכל ציון דרך בחיי, בכל אבן פינה של מחשבותיי,

אתה נמצא ומלווה

חזק,

אדום,

שש ומוכן לכל,

יכול,

אמיתי,

כן,

חסר פשרות,

נעים,

מחויך,

אח,

רע,

תומך,

דוחף,

מנצח,

חי… פשוט חי…

אז, איך באוושה אחת וביעף של כדור,

דמותך הפכה לזיכרון צרוב וצורב,

למקור של כאב,

למערבולת של רגשות ששבה ומציפה את דלתות עיניי, כמו מתפרצת מתוכי וזועקת מעלה,

חגי, אחי האדמוני!

איך?

איך זה שאתה לא חי, חגי?

איך זה שהפכת למושא געגועיי?

איך לא טיפחתי את יחסנו כשעוד יכולת לענות לשיחותיי ולקריאותיי?

איך לא חברתי אליך יותר, חבר?

איך לא משכתי את הרגע בו נפלת לזרועותיי ומיררת בבכי על אחינו, פנחס?

איך אני נתתי לחודשים ולשנים לחלוף ולמשפחתך לגדול בכאבם, להתבגר במכאובם – ואני לא התגברתי על רתיעתי שלי, ועל הפחד מלדבר עמם, מלשתפם ומלהשתתף עמם?

איך זה שגברים לא בוכים בלילה, אך משעולה דמותך בוכה אני איתה, עליה, עליך…

הנוהג כבר ידוע, ואני כמו אוטומט

השמטת הראש, קימוץ הפה, ייבוש מהיר של הדמע,

משיכה באף, ואנחה…

אחח..

מן נשימה כזו כבדה ועייפה, כמו נגררת בכבדות אל המציאות העגומה שהינך אינך,

כמו מקיץ אל חלום הבלהה, גם הוא אדום כמוך, אך הוא שורף ומאכל ואני לא מעכל…

נכתבו לאחרונה

לפני מסע 70 חולות, עתלית, ספטמבר 98. סרן חגי לב ז״ל יושב בשורה השניה מימין

מורשת

דני בורוביץ / א׳ אב, תשפ״ד

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג