פינות הכאב עגולות יותר

נעה לב / א׳ אב, תשס״ז

אני קמה כל בוקר ושומעת חדשות, מצפה לידיעה שהצלף שהרג אותך נהרג וכחותנו חזרו בשלום.

לפני 5 שנים בשעה זו התכוננו לקראת הלוויה. המומים, כואבים, כועסים, ולא מבינים עמדנו במקום הזה. בכינו שתקנו ולא הבנו. היום אחרי 5 שנים עוד בוכים, עוד כואבים ועדיין לא מבינים.

ובכל וזאת יש הבדל.  פינות הכאב עגולות יותר, הכעס על ריבון העולמים נרגע, יש איזשהו הבנה לא ברורה שכך מנהיג הקב”ה את העולם, ממשיכים לשאול את השאלות ויודעים שלא תמיד יש תשובה אלא שכך רצה וכך יהיה, ולא כל דבר ביכולתנו להבין.

לפני כמה חודשים, ביום הזיכרון כתבה גיתית שזיכרון זה לא רק לזכור, לבכות, לכאב את האובדן – אלא צריך לקחת את הזיכרון ולעשות משהו. האבדן צריך להזיז אותנו – להתבוננות פנימית אישית, לבניה וצמיחה אישית וציבורית.

ההתבוננות יכולה למחוק את הכעס, יכולה לעגל את פינות הכאב אבל היא לא יכולה להרגיע את הגעגועים. געגועים שמתעצמים משנה לשנה. געגועים למבט השובב, לידיים המחוספסות, לחיוך המאיר את החדר והביטחון שהכול יהיה בסדר.

לא חגי, אני לא כועסת על הצבא היום, ולא עליך וגם לא על הקב”ה, אבל אני מאוד מתגעגעת אליך והגעגועים מתגברים משנה לשנה.

החברים שלך התקבצו להשתתף בטורניר כדורסל לזכרך. כל הערב קלעו סלים, צחקו, שיחקו ונהנו ואני ישבתי בחוסר סבלנות, מחכה לרגע שאתה תכנס ותארגן את הקבוצה ודרך אגב תשלח כדור לתוך הסל, אבל לא באת. ידעתי שלא, אבל כל כך רציתי כי אני מתגעגעת.

נכתבו לאחרונה

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג