חסר

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול
גתית הרמן / א׳ אב, תשס״ג

יש אנשים שיגידו שאתה חסר.

חסר בארוחות שבת, במסיבות יום הולדת.

 חסר ביומיום, חסר בחיים.

אבל אני לא חושבת שזה נכון.

במשך השנה שעברה למדתי לגלות שאתה חסר במקום אחר.

שאתה חסר בי, או 

שאתה בי חסר.

והיה לי קצת קשה לגלות את זה.

כי קשה להיות אדם חסר.

איך בכלל חי בן אדם שאתה חסר בו.

ואז חשבתי, שזה לא שלקחו ממני משהו.

אי אפשר לעשות דבר כזה.

אלא הוסיפו לי משהו.

הוסיפו לי את החסר שלך.

ועכשיו, אני צריכה להדביק את זה טוב טוב אלי,

כדי להיות

שלמה.

בשבת, ישבנו וסיפרנו ‘סיפורי חגי’.  אתה יודע מה הסיפור שעלה לי בראש,  היחידה שעלה לי לראש.  הסיפור שקרה כמה פעמים: בארוחות שבת כשהייתי יותר קטנה כל האחים הגדולים שלי עיצבנו אותי או זלזלו וצחקו עלי בגלל שאני קטנה ולא מבינה או סתם בגלל שחייבו אותי להוריד כלים מהשולחן.  נעלבתי ועליתי, כולי בכי ודמעות, לחדר שלי. ואתה, אחרי כמה דקות, תמיד עלית, ישבת לידי על המיטה בחושך, שמת את ידך על ראשי ואמרת שאם אני רוצה שיתנהגו אלי כמו אל גדולה אני צריכה בעצמי להתנהג כמו ילדה גדולה.

יותר נכון, לא אמרת, אלא דרשת, 

שלברוח זה לא נכון וגם לא כל כך יעזור.

אם משהו מעצבן או מכעיס אז לעמוד מולו ולהתמודד איתו.

והחוכמה היא לא רק לראות מה אפשר לשנות בו, החכמה היא גם לראות מה צריך לשנות בי, בעצמי.

שאם אני רוצה שיתייחסו אלי כמו לגדולה אני צריכה להתנהג כמו גדולה.

בשנה שחלפה מאז יום מותך, קרו לי הרבה דברים: גמרתי תיכון. 12 שנים של לימודים.  ובמסיבה שהייתה רציתי לקום ולצעוק- חגי, תסתכל – אני כבר גדולה.

ואולי, עוד כמה חודשים שנחגוג יום הולדת אבל המספר שלי בעוגה יעלה ושלך ישאר כמו בשנה שעברה, אני יוכל לאמר: חגי, תסתכל, אני כבר בת 18.  קטנה ממך רק ב 6 שנים ולא ב 7. אני כבר גדולה. 

או אולי, כשאתה תהיה קטן ממני בשנה אחת או שתיים. אולי אז אז כבר אהיה גדולה.

אבל, בעצם, אין דבר כזה להיות גדול.  גיל זה דבר יחסי. תמיד יהיה מישהו גדול ממך. אדם הראשון חי איזה 900 שנה, אז הוא היה הכי גדול? הוא עבר הכי הרבה, ראה הכי הרבה.  אבל גם אתה היית גדול. בן שנה, שנתיים, בן שמונה ובן עשרים. אבל תמיד גדול.  כי ידעת להבין, להתסכל על דברים.  ידעת איך לא לברוח, איך להתמודד, לעכל וחושב יותר מהכל, איך לא רק לדבר אלא גם לעשות. 

במן שקט, שלווה שכזו, שעטפה הכל ועשתה גם את הדברים הקשים ביותר לקלים יותר, פשוטים יותר.  אם לא לך, אז לסובבים אותך.

אולי, כשיום אחד אני אדע איך לא לברוח, איך להסתכל על עצמי במקום על אחרים.  איך לעשות ולא רק לדבר.  אולי אז יהיה הרגע בו הדבקתי אותך אלי בצורה הכי שלמה ואז גם אוכל לאמר  חגי — תסתכל.  אני כבר ילדה גדולה. 

נכתבו לאחרונה

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג