את חגי אני רואה מולי לראשונה בטרום הטירונות

תומר גנור, צוות חגי / תשס״ג

את חגי אני רואה מולי לראשונה בטרום הטירונות, וכבר אז הוא בלט מעל כולם כאדם מאוד רציני. אותה התחלה של הצבא הייתה מלאה ליצנים שחשבו שהגיעו לבית הספר, אבל חגי כבר בהתחלה הבין וידע היכן הוא נמצא.

כשהסתיים הגיבוש וחזרנו למחלקות של טרום הטירונות אף אחד לא התפלא שחגי התקבל לפלס”ר. אני זוכר שאז חגי היה נראה לי בחור גדול אבל מעט שמן ולא ידעתי כמה חזק האדם הזה. באותו ערב כשחזרנו שמרתי בשעת הת”ש וחגי בא לדבר איתי ולהכיר אותי – הוא כבר ידע שאנחנו הולכים לבלות את השנה ושמונת החודשים הבאים ביחד. חגי סיפר לי שהוא למד במכינת עצמונה יחד עם שלומי (שהיה גם הוא אתנו בטרום הטירונות), הסביר לי מה זו המכינה ואמר שהוא מאוד נהנה שם ושזה מקום מאוד מבגר ובאמת מכין לצבא.

עוד בתחילת הטירונות היו ידועים שלומי, חגי ופיני בתור ׳המחתרת׳, שם שאותו העניק המפקד אורן למכינות, שלושתם היו המובילים של הצוות ותמיד הרגשנו שחגי יודע כבר הכל על הצבא.

חגי היה טירון מצויין, אני זוכר שאחרי ההקפצה הראשונה שאל אותנו המפקד הסמ”ל (יובל יקיר) איך יכול להיות שחגי קפץ אחרי שלוש דקות ושהאדם הבא אחריו יצא כעבור עוד 7 דקות בערך.

אני זוכר שמרוב הרצינות של חגי אמרנו בהתחלה שחגי ב”דיסטנס” איתנו. הרבה זמן לקח לנו להבין שזה האופי של חגי ושהוא אף פעם לא מרבה במילים מיותרות ושאצלו הכל מתבטא במעשים.

על פניו של חגי היה תמיד חיוך ולא פעם המפקדים היו כועסים עליו “למה אתה צוחק?”, “מה אתה מחייך?”, “משהו מצחיק אותך?”. חגי היה אומר ששום דבר ושהוא סתם מחייך ולפעמים הייתי שומע אותו רוטן “מה הם רוצים ממני? אסור לחייך?”. בשיחות מאוחרות יותר שלי עם תימור הוא אמר לי שלקח להם (למפקדים) הרבה זמן להבין שחגי מחייך סתם. למרות זאת בחיוך הזה הייתה ההתרסה של חגי נגד המפקדים הכל היה “קטן עליו” אני זוכר שגם כשהיינו מקדרים ו”יורקים חול” הייתי רואה את חגי ממשיך לחייך, דבר לא פגע בו.

מעמדו של חגי בצוות היה מתחילת המסלול ועד סופו ברור כאחד מעמודי התווך של הצוות, למרות שהיה צנוע ולא מתבלט הוא הורגש ככזה שתמיד עובד הכי טוב, בשיא המהירות ועושה מה שצריך בלי לדבר יותר מידי.

כחיילים צעירים ביחידה היינו תמיד מקבלים משימות לפרוק ולהעמיס משאיות שהיו מגיעות ליחידה, פעם אברום התבדח ואמר “ראיתי סמי טריילר עמוס נכנס ליחידה – נראה לי שחגי הביע משאלה”.

חגי תמיד היה מסתער על העבודה בשיא המרץ ומשקיע את כולו, מוסר העבודה שלו היה מדהים.

אני זוכר שהייתה אצל חגי עוצמה נפשית גדולה מאוד ולא רק עוצמה פיסית, הרבה פעמים הייתי מסתכל עליו ומתקנא בכוחות האלה שהיו לו: לא להישבר, לא לוותר לעצמו ולעשות הכל כמה שיותר טוב.

לאחר 75 ק”מ במסע הכומתה שארך 90 ק”מ התחלנו לרוץ. במצבי הייתי כבר בשארית כוחותי וחשבתי שהגעתי לקצה גבול היכולת שלי וחגי שסחב ג’ריקן על הגב החזיק את ידי ואמר לי “תומר תחזיק בי מאחור” וכך רצנו כשחגי סוחב ג’ריקן ומושך אותי. אני זוכר שחוץ מזה הוא לא הוסיף עוד מילה אבל לא הייתה לו שום הבעה שגרמה לי להרגיש לא נוח, קולו כאילו אמר לי אל תתבייש להעזר בי. הרגשתי שהוא עושה את זה מכל הלב.

כשהמשכנו במסלול החלו שיעורי קרב המגע. שיא האימה מבחינתנו היה להיכנס לקרב עם חגי. למרות מימדיו הגדולים הוא היה זריז מאוד והמכות שלו הפחידו את כולנו. באחד השיעורים שאל מש”ק הטרור מי עוד לא נלחם והשניים הנותרים היו אני וחגי, כמובן שלא נתנו לנו להילחם ונלחמתי במישהו אחר אבל אותו רגע נחקק בזיכרון של הצוות כרגע האימה שלי.

באחד השיעורים היה תרגיל בו כולם נלחמו נגד כולם בכף יד פתוחה (קרב כפות), אני זוכר שקיבלתי הרבה מכות אבל מכיוון שהיינו מתורגלים לא התרגשנו יותר מידי ובאמת ההשפעה לא הייתה רצינית עד שלפתע הרגשתי מכה עוצמתית נוחתת לי על הגב ומפילה אותי לרצפה, כשהבטתי לאחור ראיתי את חגי. כשאני מנסה להזכר בכך אני רואה את פרצופו של חגי מחייך כתמיד למרות שקרוב לוודאי שזה לא היה כך (חיוכים בשיעור קרב מגע נחשבו לדבר לא לגיטימי).

כשדיברתי עם דני על שיעורי קרב המגע הוא אמר לי כולם רצים ועפים לצדדים ורק חגי נכנס ומעיף את כולנו כמו רכבת.

בקורס הסיור באחד התרגילים חגי סחב כמות ציוד עצומה וכבדה בהרבה ממה שאחרים היו מסוגלים לסחוב וכשנסוגנו בסוף התרגיל ראיתי את חגי מעט מתקשה לסחוב את האלונקה ורוב הזמן הוא איבטח את הכוח. כמובן שהיה ברור שכך צריך להיות אך לאחר התרגיל כשחגי הוריד את התיק ניסיתי אני להרים אותו. לאחר שעזרו לי לעמוד וניסיתי להתחיל ללכת אני זוכר שכולם צחקו שאני לא סוחב וכל צעד עם התיק עירער אותי משיווי המשקל.

בצוות היה לנו ביטוי חזק כ – נ.נ. (סוג של רכב צבאי) על חגי היינו אומרים, אבשה ואני, שהוא חזק כהאמר.

באחד משבועות הניווט חגי התברבר ואיחר לזמן הגג הבטיחותי אך בסוף השבוע הוא לא קיבל את העונש שכולם מקבלים לחזור במוצ”ש. חגי שהרגיש שעושים לו הקלות אמר לי “אני חוזר מוצ”ש עצמאית” ואני אמרתי לו “חגי, כולנו יודעים שלא איחרת בגלל ש”זרקת” אין טעם שתחזור סתם אולי הופלת לטובה אבל אנחנו (הצוות) לא מחפשים לראות אותך נענש”. חגי התווכח איתי מעט אבל לבסוף שוכנע. אני זוכר שאז חשבתי שיש לו “ראש קשה” אבל יותר מאוחר הבנתי שזה חלק מאופיו הצנוע של חגי שרצה להיות כמו כולם עד הסוף.

במסכם הצוות הדבר העיקרי שזכור לי מחגי זה שהוא סחב פצועים כל הזמן. אח”כ סיימנו מסלול חגי יצא לקורס קצינים והתראינו הרבה פחות. למרות זאת היינו נפגשים מידי פעם כל הירושלמים ובאחת הפעמים הופיע חגי עם נורית. חגי לא דיבר איתי על כך אבל פיני סיפר לי עוד לפני שלחגי יש חברה ושהוא רציני ולא הופתענו כשהסתבר לנו שחגי ונורית מתחתנים. בחתונה של חגי הייתה שמחה מאוד גדולה רקדנו ושמחנו יחד איתו ואני זוכר שראיתי את חגי באמת מאושר.

אחרי שהשתחררתי פגשתי עוד פחות את חגי. באחד מימי ראשון פגשתי את חגי במקרה בתחנה המרכזית בירושלים שמחנו מאוד לראות אחד את השני אבל שנינו מיהרנו מאוד אני לעבודה והוא לצבא. בפעם הבאה שפגשתי אותו חגי ונורית באו לאכול במסעדה בה עבדתי אני זוכר שחיבקתי אותו ואמרתי לו שכל פעם שאני רואה אותו הוא נהיה יותר גדול, אני עדיין מצליח להזכר כמה גדול היה צריך להיות החיבוק כדי לחבק אותו.

לפני שטסתי לחו”ל הייתי צריך לפגוש את חגי בחתונה של עדי אך הוא לא היה נוכח מכיוון שהיה בפעילות מבצעית. במוצ”ש לפני שנסעתי ניסינו לארגן פגישה של הירושלמים. חגי כקמב”ץ הקפיץ את כולם, הוא ופיני לא יכלו להגיע וכשהתקשרתי אליו ושאלתי אותו אם הוא לא יודע שאנחנו צריכים להפגש הוא אמר לי שאין מה לעשות ושהוא היה צריך לעשות את זה. ידעתי שאין לי מה לנסות לשכנע אותו כי הוא לא יתאים את הצבא לתוכניותיו.

הפעם הבאה שדיברתי עם חגי הייתה בטלפון לאחר שפיני נהרג, בשבעה. חגי אמר לי “תומר אין מה לעשות, תהיה חזק”. ארבעה חודשים אח”כ דני הודיע לי בשיחה כתובה דרך האינטרנט שחגי נהרג. שוב חזרה הרגשת הייאוש, אך זכרתי את מה שחגי אמר לי להיות חזק, ואני בטוח שגם הוא היה חזק אחרי מותו של פיני – כי אם הוא לא יהיה אז מי יהיה.

כיומיים לפני האזכרה לציון השלושים עליתי בפעם הראשונה לקברים יום אחרי שנחתי בארץ. היה לי קשה לראות את הקברים וקשה היה לראות את המשפט שחקוק על הקבר “והוא אדמוני עם יפה עיניים וטוב ראי” (שמואל טז’ 12) שהעמידה את דמותו ואת מותו של חגי שוב אל מול עיני, הקבר היה ריק מאבנים ורק אבן בודדה אחת הנחתי אני על קברו.

אני יודע שהחיים ממשיכים במסלולם ואין מה לעשות. אני מרגיש כאילו איבדתי אח ואני יודע שחגי יישאר בזכרוני לעד. אני גאה על כך שנחשבתי לחבר שלו ושמח על הזכות שהייתה לי להכיר את חגי אפילו למעט הזמן הזה.

אני מרגיש שהאובדן הוא כל כך גדול ושעד עכשיו לפעמים אני לא מעכל שהוא איננו. לפעמים אני חושב באיזו טבעיות היה יכול להיות שהוא היה עכשיו איתנו ושעכשיו הייתי מתקשר אליו סתם לשאול אותו מה קורה ולקבוע איתו להיפגש.

(הדברים נכתבו בימים שלאחר האזכרה של ה- 30 פרט לפיסקה האחרונה אותה הוספתי עכשיו).

נכתבו לאחרונה

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג