חתמתם קבע
מזה שני עשורים שאנחנו מתכתבים.
עוד שהייתם בין החיים,
היינו פה ושם ואף נפגשים.
פעם אחת הגעת עם יעלי לבית סבי וסבתי,
סתם קפצתם לביקור שגרתי.
פנחס אהובי, לו רק הייתי יודע שטביעת סנדלך על דש מיטתי, הייתה מתנת הפרידה ממך באופן כל כך טיפוסי.
ואתה חגי הגיבור והגדול,
שנצמדתי אליך בגיבוש כי ישר הבנתי שזה דרוש.
היית המגדלור שלי ורצתי אחריך,
גם כשכבר לאף אחד לא היה אוויר, חוץ מבריאותיך.
אתם לימדתם אותי על ארץ ישראל השלמה,
לא של הפוליטיקאים, אלא של הישראלים.
לימדתם אותי שמקבלים כל אחד ולא משנה מאיזה חלק של המפה או העדה או הדת הוא נמצא.
לא משנה איך הוא רץ, אלא צריך לרוץ אליו.
לא משנה אם הוא חזק או חלש, תהיה אתה העץ בחייו.
לימדתם אותי אמונה באל אחד:
“אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך”.
שהרי זו תמצית התורה, ודרך ארצכם קדמה אף לה.
שני ילדים בני עשרים וקצת, עיצבו דור,
וכעת אנו מעוצבים ועצובים בדמותכם.
אהבה, מסירות, רוך וחדות,
רצינות גמורה, מהולה ברוח שטות וטעות,
נחישות, עשיית טוב ושלמות.
כל אלה ניסתי ללמוד מכם, ועודני מנסה.
במשעולי החיים, בעוד ועוד שיעורים.
ואני מבטיח, ואני יודע,
שאתם חתמתם קבע,
בדמותי. בליבי.
