חגי,
אני עומד עכשיו ליד הקבר שלך בהר הרצל, במלאת 23 שנים לנפילתך. רציתי לספר לך קצת — כאחד האחיינים הבודדים שזכו לראות אותך בחיים, וכמי שנושא אותך איתו בלב מאז.
לצערי, נותרו לי רק שני זיכרונות ממך — אבל הם טבועים בי עמוק, מלווים אותי וכנראה שיישארו איתי תמיד.
הראשון – ערב משפחתי בסלון של בובי וזיידי. אתה בדיוק חזרת מהצבא, אני מניח, לבוש מדים. אני רואה אותך יושב בפינת הסלון על אחת הכורסאות, נוכחות גדולה, מרשימה. אני ממש זוכר את כולם מקובצים סביבך ומקשיבים לחוויותיך מהצבא.
והשני – אנחנו בשבת אצל בובי וזיידי. אתה משחק איתי מסירות בכדורגל בשביל של הכניסה לבית. גבר עסוק, גדול, ששם הכול בצד ומשחק עם ילד בן שלוש, בעדינות ובסבלנות, כאילו יש לך את כל הזמן שבעולם.
אלו הזיכרונות היחידים שלי מהזמן המעט שהספקתי לחלוק איתך בעולם.
אבל מאז, אתה ממשיך ללוות אותי — בנוכחות שאין בה גוף, אבל יש בה עוצמה. אני חושב עליך, מדבר עליך, מדמיין אותך ומרגיש אותך איתי ברגעים רבים בחיי:
ביום הזיכרון. באזכרה שלך. בשיחות עליך עם בובי. במפגשים אקראיים עם לוחמים מסיירת גבעתי שמכירים אותך. עם אנשים שלמדו איתך בעצמונה.
לפני הגיוס, במסלול ברגעים קשים כששאלתי את עצמי: מה חגי היה עושה עכשיו? אחר כך, כשאני מפקד — אני מספר עליך לחיילים, בגאווה. מנסה לפקד כמוך. וגם אחרי הצבא, כשהדרכתי בקמפ צבאי בקליבר 3 שקרוי על שמך. ואפילו ממש בשנתיים האחרונות, במלחמה כשמצאתי את עצמי לא פעם ברגע משמעותי או קשה במילואים — אתה תמיד שם. הדמות שלך, הסיפור שלך, החיוך שלך, הנמשים.
מזכירים לי שאני מגן על עם ישראל, כמו שאתה הגנת.
אני רוצה לספר לך לעומק על שניים מתוך הרגעים האלו, שניים שהותירו בי חותם.
לפני שלוש שנים, במחנה קיץ בקליבר 3, בו הדרכתי נוער יהודי מכל העולם, הבאתי את הנערים לקבר שלך, פה בהר. התיישבנו סביבך ובובי סיפרה להם עליך.
ישבתי שם, הסתכלתי עליהם מרותקים, וחשבתי לעצמי — הסיפור שלך לא זר לי, להיפך, אני כל כך מכיר אותך שאני כבר יכול לספר עליך בעצמי (בעברית בתור התחלה) ממש כאילו אתה פה חי לצידי.
אחר כך המשכנו ליד ושם, וכשיצאנו משם העמדתי את הנערים והקראתי להם את השיר שגיתית רשמה עליך. זה ריגש אותי עד דמעות. ואני בטוח שגם אותם. המסר הציוני שהעברתי להם – עבר דרכך ובזכותך בעוצמות חזקות.
והשנייה – רק לפני שבוע וחצי. חזרתי מסבב מילואים נוסף, הפעם בעזה כחלק מצוות רחפנים של האוגדה המתמרנת. לא קרבי כמוך, אבל בכל זאת משמעותי. חיסלנו לא מעט מחבלים ושמרנו על הכוח המתמרן.
אבל הרגע עליו אני מדבר הוא דווקא רגע של רוך וחמלה בתוך כל הכאוס והבלאגן. רגע בו עלתה בי דמותך.
קיבלנו יעד: מפ בחמאס יושב מתחת לסככה בחצר בסג’עייה ורצו שנכווין עליו טיל מדוייק בעזרת אחד הרחפנים שאנחנו מפעילים. במקרה באותו הרגע הייתי היחיד בעמדה שיודע להפעיל את הרחפן כך שהמשימה הוטלה עלי. בעודי מתפעל את האירוע ומתכונן לירי נכנסו לפתע מספר ילדים קטנים לחצר. באותה השנייה ממש הופעת מולי ונזכרתי בבוקר בו נהרגת ובאמירה שלך לחייליך שבילדים אנחנו לא פוגעים.
כמובן שהקשבתי לך וחיזלשנו את האירוע.
חגי, אולי הארכתי, אולי חפרתי קצת – אבל אם יש דבר אחד שאני רוצה לומר לך כאן, זה:
אתה איתי.
גם אני, גם כל האחיינים שלך – אלה שהכרת ואלה שלא – מרגישים שאנחנו מכירים אותך. מרגישים שאתה חלק מאיתנו.
אתה הולך איתנו. מלווה אותנו.
והרוח שלך, הערכים שלך — כולם חיים בתוכנו.
אני מקווה שזה נותן לך קצת שקט, שם למעלה.
אנחנו מתגעגעים.
כנראה שאיבדנו דוד מדהים.
תנוח על משכבך בשלום. ותמשיך לשמור עלינו מלמעלה.
יהי זכרך ברוך.
