השירים העצובים כבר מתנגנים ברדיו

יעל גת / יום הזכרון, תשע״ו

ערב יום הזיכרון, השירים העצובים כבר מתנגנים ברדיו.

“העיניים של טולי 2 כוכבים”, “שתישאר צעיר לנצח” ” אחי הצעיר יהודה”.

ברקע אני שומעת את עילאי שר בקולי קולות ובשמחה עצומה ” מיליון כוכבים בשמים תופסים את הצבע שלך בעיניים, תן לי רק עוד שנייה אחת לאמר לך שלום…”

בכל רגע ביום אפשר לשמוע אותו שר את השיר הזה, שיר שנכתב על ידי אחות שכולה לאחיה שנהרג באסון המסוקים. אין לו מושג עד כמה המילים של השיר קורעות לי את הלב.

ובין שיר לשיר אני קוראת בעיתון על עוד תינוק שנשכח באוטו ומת.

הכל מתערבל לי בראש עם המחשבות על חגי ופתאום חושך בעיניים והלב כבר לא יכול לסבול יותר את הכאב.

היד אצה רצה על הנייר, כותבת. לא חושבת.

וזה מה שיצא:

לא על מגש של כסף

אז נכון, יש לנו מדינה.

מדינת כל היהודים.

חזקה, בטוחה,

עומדת על שלה.

עיר מקלט.

ונכון שזה לא בא בקלות,

ועד היום, כל רגע

כל שניה

אנחנו נלחמים. על האדמה הזאת.

וכן, זה חשוב.

זו מהות.

הארץ הזאת היא אנחנו, ואנחנו האדמה זאת.

אבל, למה? ריבונו של עולם,

למה במחיר בנינו?

טובי ילדינו?

למה אנחנו צריכים להקריב קרבן למענה?

למעננו?

למה אתה כופה עלינו לעקוד?

את יצחק לא לקחת.

לאברהם ויתרת,

“אל תשלח ידך אל הנער”

אמרתה

צעקתה

ציוותה!!!

ועכשיו,

איה השה לעולה???

איה??

אנחנו מקריבים קורבן

של ילד

ואח.

ילדים, רכים בשנים

ילדים עם חלום, ערכים נעלים

ילדים עם לב פועם שרוצים לאהוב ולחיות.

למה לקטוע חיים. כ”כ יפים, כ”כ זכים.

למה לקחת ילד מהוריו?

למה לקחת אח מאחיו?

ואהוב מאהובתו, או אבא מילדיו

למה עולם כמנהגו לא יכול לנהוג?

הורים נפטרים בשיבה טובה והילדים אומרים עליהם קדיש.

מי שמע על הורים שמבקרים את קבר ילדם.

משוש נפשם.

מתרפקים על האבן הקרה, מנסים לרגע אחד להרגיש את הבן, לתת חיבוק אחרון שישאיר אותו עוד קצת…

לראות חיוך אוהב של תינוק, עולל, ילד, נער ובחור- לוחם.

לאמר שלום.

הכאב הנוראי שבלב לא עוזב.

וגעגועים

לזיק בעיניים

ולקולם שאך זה הפך עבה, גברי-

מדבר, לוחש צוחק וצועק

למה לקחת חיים?

הרי זאת הארץ המובטחת

לא ביקשנו.

אתה! נתת לנו אותה.

אז למה במחיר דמים?

למה במחיר ילדים?!

ועכשיו בלי ציווי

אחד ועוד אחד ועוד אחד

ועוד…

ונשאר רק געגוע וזיכרון

וכאב

שלא עוזב.

אני מסיימת לכתוב.

ואני פוחדת לקרוא. פוחדת מן הזעקה שבוקעת מתוכי. פוחדת מן המילים שהרשתי לעצמי לבטא, מן הרגשות, מן ההתרסה.

חגי-

אתה בוודאי שומע את המילים וקשה לך.

הרי האמנת במה שעשית, היית חדור מוטיבציה, רצית להגן על הבית, המשפחה- זו באמת הייתה שליחות.

וזה נכון, אני לא אומרת שלא, ולא ממעיטה בערך העליון שאתה וכל חייל אחר במדינה נלחמים עליו.

גם בי יש את האמונה.

אבל בלילה בלילה, כשהחושך עוטף את היקום וכל הבריות ישנות.

או אז, כל העטיפות והמילים היפות. כל הכיסויים והשכבות כל הערכים והאמונות. הכל צונח מטה אל תהום עמוקה.

ואני, אני נשארת לבד עם הזיכרון, הכאב, הגעגוע והמחשבות.

חגי- אני ואתה, אתה ואני, אחים, חברים טובים, שנה וחצי בינינו.

שבועיים לפני שנהרגת, נולדה הללי.

החודש היה לשתינו יומהולדת – היא בת 14 ואני בת 39.

בחישוב פשוט, גיליתי שהיום היא יותר קרובה אליך בגיל ממני.

התרחקנו, אח שלי.

נכתבו לאחרונה

שמעון, חגי, גתית ונעה בטיול

21

גתית הרמן / א׳ אב, תשפ״ג