לי יש אח

לי לא היו סבא וסבתא שניצלו מאושוויץ כדי לספר את סיפורם.

אין לי דודים ודודות שעלו כאן בלהבות השמימה.

לי יש אח.

אח קטן שהיה באושוויץ.

אבל אח שלי לא עמד פה במסדר בבגדים בלויים ופחד בעיניו –

אח שלי עמד עם מדים, עם כומתה סגולה ודרגות של קצין בצה”ל על כתפיו.

אח שלי לא שאל מה יקרה היום, אם נגיע למוות או לחיים –

אח שלי רצה לתת תשובה

לכולנו, להם ולנו.

אבל גם אח שלי כמו מליון וחצי אנשים שעמדו במקום הארור הזה – לא אתנו פה.

הוא למעלה מסתכל עלינו יחד עם ששת מליון זוגות העיניים,

הוא למעלה – בשמים.

אבל אח שלי לא קבור בקבר אחים עם אלפי אנשים,

הוא לא נשרף ונזרק והושפל בקבורתו.

אח שלי נקבר כשדגל לגופו, ויריות של כבוד, לא של פחד, נורו מעל קברו.

אח שלי קבור בהר הרצל כבר כמה חודשים,

אח שלי קבור יחד עם אחיו – החיילים.